בשלב הרגיש הזה, על ישראל לנהוג בשׂום שכל, לא לשקוע באופוריה של סיום ולא להיסחף באוטופיה של שינוי כולל. להיות ריאליים משמע לפעול באחריות. מצד אחד, להשקיע כל מאמץ כדי שמהלכים אלה אכן יקדמו את הפוטנציאל המדיני והביטחוני; ומצד שני, להימנע ממעשים בלתי הפיכים שעלולים להפוך את ההישג המדיני לנקודת מוצא למשבר חדשה

לטראמפ היה מסר חשוב לנתניהו ולישראל: ניצחתם במלחמות, עכשיו הגיע הזמן לתרגם את הנצחונות שלכם בשדה הקרב לקרב האולטימטיבי על השלום. ומה עומד מאחורי בקשת החנינה לנתניהו?

ועכשיו, עם השמחה הגדולה על השבת החטופים, עם טיפת האופטימיות שזולגת לחיינו נוכח האפשרות שהמלחמה הנוראה הזו אולי הולכת אל סופה, אפשר גם לרגע לעצור. ליותר מרגע, בלב שבור, ולומר תודה

לצידם של לוחמי המילואים – גיבורות וגיבורים - ישנם גם בני משפחה, שהיו ועודם הרוח המנשבת באפודיהם. רעיות, בנות זוג, ילדים, הורים, שהציבו את טובת המדינה לפני טובתם האישית

יש רגעים נדירים בחייה של אומה שבהם צריך ושווה לשים לרגע את המחלוקות בצד, לראות את האור בקצה מנהרת החושך ולהכיר תודה

כי בסוף, כשמכבים את האורות, מדינה נמדדת לא רק בכוח הצבאי שלה אלא גם בלב, בנשמה ובאורך הרוח של אזרחיה. אלה שהזכירו לכולנו מה זה להיות ביחד גם כשנשבר הכל. ואז נשבר עוד יותר

פרס נובל, לא פרס נובל, טראמפ ראה את חיי החטופים, את צורכי העם והמדינה, את טובתנו,  הסתכל עלינו בעיניים מבינות, חומלות, מושיעות, אכפתיות, אחרי תקופה ארוכה מדי שבה ייחלנו למבוגר אחראי שידאג לנו

הם אינם חברים בשום עמותה, אין להם חולצות מתויגות ואת המעשים שלהם אף איש יח"צ לא מעלה לרשתות החברתיות ולא מגייס באמצעותם שום תרומות, אבל הם הלב הפועם האמיתי של מה שמכונה "החברה האזרחית"