ההרחקה של ציבורים שלמים מכיכר החטופים מול היחס האותנטי לראש הממשלה, הפוליטיזציה של המחאה מול הלגיטימיות של מחאה דמוקרטית | סערת הבוז לראש הממשלה בכיכר החטופים, בעד ונגד: רענן שקד ויאיר קראוס

התחושות הן לא רק חיוביות: החטופים חוזרים הביתה, ויש הקלה ושמחה עבור המשפחות שיקבלו את ילדיהן בחזרה. אני גם מאמין שפגענו אנושות בחמאס - אך זהו לא ניצחון מוחלט

החיים שלנו בשנתיים האחרונות רצופים בסיפורים שמשאירים את הריאות ללא אוויר. התגובה כבר מוכרת לנו: זעזוע, צער, נשימה עמוקה והלאה לסיפור הבא

לצד השמחה המוצדקת נוכח השחרור הצפוי של החטופים וההשתבחות בהישגים צבאיים אותנטיים, הכרחי להקפיד על תפיסה מדויקת של המציאות, משוחררת מסיסמאות חלולות ומדיון שמוטה על ידי אינטרסים פוליטיים והשקפות עולם

לאחר ההכרזה על הפסקת האש מול חיזבאללה, שלגביה נשמעה ביקורת רבה, צה"ל והדרג המדיני עמדו בעקשנות על מימוש "מסמך הצד", המתיר חופש פעולה מוחלט מול כל ניסיון של חיזבאללה לשוב ולסכן את חיי תושבי הגליל. אין יותר "כיסוח דשא" ואין יותר "הכלה" או "ניסיון למנוע הסלמה"

אין דרך לטשטש את הסיכון: המחבלים שישוחררו בהסכם היו שותפים לשפיכות דמים, וחלקם יחזרו לדרך הטרור. אך דווקא ההסכם הזה מעיד על עוצמתה של ישראל ותקומתה

סיום הלחימה בעזה חייב לכלול מנגנונים שיבטיחו את מניעתה של המלחמה הבאה. כדי שזה יקרה ישראל צריכה לעמוד על רגליה האחוריות, גם במחיר עימות עם בת בריתנו

נזכור את מי שחרפו את נפשם, ונזכור את בני משפחותיהם שנושאים מאז אותו יום את הכאב והזיכרון, אך גם את הלפיד של התקווה