במהלך המלחמה אובדן בני היה דבר שליווה אותי מדי יום. אני עובדת בחדשות, וביליתי ימים רבים מאוד בהכנת כתבות על חיילים שנפלו, על הלוויותיהם ועל משפחותיהם. זה היה קשה מאוד, ופעמים רבות חוויתי מחדש את הטראומה של הדפיקה בדלת, ההלוויה והשבעה ההמונית

עבור טראמפ, ונצואלה אינה בעיה כלכלית שיש "לפתור", אלא מקרה מבחן, לא בגלל מה שנמצא מתחת לפני הקרקע, אלא בגלל מה שמתרחש מעליה. שחיקה מצטברת של כללים, שבעיני נשיא ארה"ב כבר אי-אפשר להתעלם ממנה

במקום לגייס עוד אלפי חיילים, הפוליטיקאים עסקו במרץ בקידום השתמטות המונית. כך, ההנהגה הפרה את ההתחייבות הבסיסית שלה כלפינו, הלוחמים: אנחנו נצא להגן על הבית, והם יממשו את אחריותם כלפינו וכלפי כלל החברה

חטיפת מדורו לא באמת מטרידה את רוסיה וסין, אף שלכאורה הן צידדו בשלטונו. אדרבה: עכשיו גם יהיה קשה לטעון נגד כיבוש אוקראינה על ידי רוסיה, או הכיבוש הפוטנציאלי של טייוואן בידי סין

אחרי שבמשך יותר משנתיים יצא השמאל המערבי הקיצוני לרחובות, הביע את תמיכתו בחמאס ותלש תמונות חטופים ממקומות ציבוריים – כולל תינוקות בני פחות משנה שנחטפו ונרצחו – יצא השמאל הגלובלי שוב לרחובות כדי להתקומם על חטיפתו של רודן סוחר סמים מארמונו

החברה הישראלית הגיעה למצב קיצון, עם נתוני מוות לא טבעיים של מדינת עולם שלישי. אבל בישראל של היום אין הנהגה שלוקחת אחריות

המחאה ששוטפת כעת את איראן לא דומה לקודמותיה - היא לא מונעת רק מחלומות על דמוקרטיה אלא מרעב, מייאוש קיומי ומחוסר אונים של שלטון שאיבד את הכלים שלו

נתניהו מחריב את מוסד האחריות - אך הוא אינו פועל בחלל הריק, אלא משקף סנטימנט ציבורי רחב. כמו אצל טראמפ, התנערותו מאחריות אינה רק אופורטוניסטית, אלא גם משקפת את ההבנה שבעידן