מפקדים צעירים ולא כל כך צעירים, שחוו את השנתיים הקשות ביותר מזה שנות דור בשירות, מתבוננים במציאות כפי שמשתקפת בפסטיבל התקשורתי רווי השנאה ושואלים את עצמם, "בשביל מה?" 

משהו במערכת אכיפת החוק האמורה להבטיח קיומם של הליכים שוויוניים נגד בוזגלו כמו נגד תומר-ירושלמי, כלשון הקלישאה, לא עבד. ואיכשהו נדמה שממשיך לצלוע

בפרקליטות הצבאית, בהסתדרות וברשויות המקומיות, נראה שהריקבון מתפשט לכל עבר. אלא שהרפש שנחשף השבוע מגיע בוודאות מלמעלה. אין צורך במומחה לביוב כדי לדעת שזאת סתימה בצינורות המנהיגות, ושהגיע הזמן לשיפוץ אגרסיבי

זאת כבר מזמן לא רק מלחמת גבול. זה מאבק על עצם החוסן הלאומי שלנו, והוא ילווה אותנו עוד זמן רב. אבל הוא גם הזדמנות: לשוב אל יסודות הציונות הפשוטה, עם אחד, תורה אחת, צבא אחד, ייעוד אחד

העיקרון ברור – וזה בכלל לא קשור לימין או לשמאל. מה שמפריד בין מדינה מתוקנת למדינה מתפוררת זה לא מי בשלטון — אלא האם יש אנשים מעל השלטון. והראיות מראות שאלו לא אנשי “הדיפ־סטייט” מהשמאל

הייתי באחת ההופעות המשותפות למועמדים בניו יורק. קואומו הרדים, ממדאני הביא אנרגיה אחרת לגמרי - ומה זה משנה שההבטחות ריקות? בבחירתו של שונא ישראל אשמים השבעים והאדישים בשתי המפלגות