סרטון שהפך ויראלי מתעד תקיפה אלימה במהלך הופעה של להקת Rüfüs Du Sol בלוס אנג'לס בסוף השבוע. אישה איבדה את ההכרה לאחר שספגה אגרופים בפניה, ושניים נוספים נפצעו מהתוקף שזעם לאחר שמשקה נשפך עליו בטעות. המשטרה המקומית חוקרת את האירוע ומקווה לבצע מעצר בקרוב

חברת ההפצה האמריקאית Kino Lorber הודיעה כי רכשה את זכויות ההפצה בצפון אמריקה ל"כן" - סרטו החדש של נדב לפיד, וכי היא מתכננת להפיצו בהפצה רחבה בכל רחבי ארצות הברית

נציגת ישראל לאירוויזיון, שהובילה את הצבעות הקהל וכבשה את המקום השני הכללי, תעלה את המופע "Yovel Rafael LIVE" באוקטובר הקרוב באמפי תל אביב שבגני יהושע

הראפר המשובח מנהל אמנותית את האלבום החדש של ההרכב, וגם נכנס לאולפן בסינגל החדש "איזה מזל". האזינו

מי שצפויים להשתתף בו הם שרית חדד, אליאנה תדהר, לי בירן, אנה זק, מרגי, עדן גולן, שחר טבוך, עדי חבשוש, טל מוסרי, קווין רובין, עידו מלכה, אלין גולן, נדב חנציס, מאיה קיי, קים בן שמעון ואורי ורד

העיר אינסברוק והבירה וינה התחרו זו בזו על הזכות לארח את התחרות בשנה הקרובה. מי מהן קיבלה את הדוז פואה? והאם ההימור של נטע ברזילי הצליח סוף סוף?

"דמדומים בבוקר, דמדומים בערב, ואנו באמצע. המיטה באמצע. השולחן באמצע. המכונה באמצע. וגם האורלוגין באמצע. כך יהיו דמדומים בבוקר, בערב, והכל יישאר באמצע, באמצע. אך אנו לא נהיה באותו האמצע". זה אחד השירים היפים ביותר של אורי צבי גרינברג, מאחד מספרי השירה היפים ביותר שפורסמו בשפה העברית אי פעם. הוא יצא ב-1928, רגע לפני מאורעות תרפ"ט שהעבירו את גרינברג מלב הקונצנזוס הארצישראלי - לליבת הציונות הרוויזיוניסטית. בתרגום לישראלית מודרנית: הוא עבר מערוץ 12 לערוץ 14. אבל רגע לפני, הוא כתב את השיר הכל כך יפה הזה. שיר כל כך פשוט ביסודו, בעברית שגם כמעט 100 שנה אחרי שנכתב עדיין כל קורא ישראלי יכול להבין בקלות. בקצרה: יש משהו גדול מאיתנו. עולם. טבע. דמדומים. יש גם חפצים דוממים, כבדים, קבועים. החיים שלנו כמעט סטטיים, והדבר היחיד שמשתנה זה אנחנו. נורא קל לקרוא את זה בדיעבד בצורה פוליטית, מכיוון שאצ"ג הוא אחד המשוררים הכי מזוהים פוליטית שקמו לנו (ואף היה חבר בכנסת הראשונה). זה פירוש כל כך מתבקש - העולם נשאר באמצע, והאדם יכול להחליף דעה מימין ומשמאל סביב האמצע הזה. אלא שלא הכל פוליטי. זה שיר על התבגרות, זה שיר על אהבה, זה שיר על החיים, ועל המוות. לא הכל פוליטי, למרות שקל לחשוב ככה. עמית סגל הוא דוגמה טובה. חצי מדינה חושבת שהוא העיתונאי הטוב בישראל, החצי השני קורא לו "שופר", כי בין אם זה נכון או לא נכון, זה בעיקר מעצבן אותו - ולמחנה שמסתפק בניצחונות קטנים זה מספיק לפעמים. למי אכפת מעמית סגל האדם. למי אכפת אם הוא אבא טוב. מי יודע אם הוא אוהב את ברי סחרוף או האזין בצעירותו לאביב גפן בשקט באוזניות כשאף אחד לא שם לב.

אוקיי, אז אחרי ש"האח" סגר חסות עם כל עסק קטן כגדול בישראל, נראה שסוף-סוף חלק מהכסף שזרם להפקה נוצל לטובת אחת המשימות בבית. התוצאה: משימת "הקוסם מארץ עוץ" הפכה לחגיגה לעיניים. במפתיע, נדמה שאפילו לא מיצו כאן את כל הפוטנציאל לשיתופי פעולה מתבקשים: מזון לכלבים לטוטו-מוגרבי, חברת בנייה שתספק את הלבנים הצהובות למנצ'קינים בובליל ושון, וכמובן חברת הנעלה שתממן את הנעליים האדומות של דורותי-תרצה. כשחושבים על זה, הדיירים עדיין לא הגיעו לקוסם - ומי יודע, אולי הוא יתגלה כקוסמטיקאי שיעשה לעור שלהם קסמים. הפרק נפתח בצורה מעוררת דאגה: אף אחד מהדיירים לא ממש ידע מה זה "הקוסם מארץ עוץ". "מישהו ראה?", תהה מוגרבי בתמימות הכלבלבית שלו, מנסה להבין אם לגלם את טוטו כהאסקי סיבירי או כפודל טוי. מסתבר שהאנשים שנכנסו השנה לבית הכי מצולם במדינה היו הרבה פחות בקטע של ספרים בילדותם. מי היה מאמין. מכירים את הספר של ליימן פרנק באום או לא, אפשר לומר שהליהוקים של הדיירים היו ברובם בול בפוני: תרצה החביבה ושוחרת השלום - קלאסית לתפקיד דורותי; מוגרבי, שבדרך כלל מתפקד ככלבלב של איסקוב, לא יתקשה ליישם את הצייתנות הנדרשת מדמותו של טוטו; הבחירה באיסקוב כאיש הפח כמובן מקבלת משמעות כפולה, שמחברת בין ההימנעות שלו מלהרגיש ובין היחס שהוא מעניק לנשים בבית (שיעול פח שיעול); ואיך לא - תמונת הראי שלו, יובל, שקיבל את תפקיד האריה חסר האומץ.