כבר שנתיים. מאז אותו היום, והחיים שלפני המלחמה נראים כמו זיכרון רחוק, מתעתע. מי בכלל מדמיין שמילואים פעם התקיימו רק שבועיים־שלושה בשנה. היום בעיקר מתכוננים אליהם, או מסתגלים אחריהם. הם הציר שסביבו אנחנו חגים

איש הופתע כשהתברר שישראל כ"ץ, איך לומר בעדינות, הוא נון-אישיו. גם בימים סוערים אלו. לא נראה ולא נשמע ערב הסכם טראמפ, לא נראה ולא נשמע במהלך גיבוש ההסכם, וגם לא עכשיו כשמדינה שלמה עוצרת את נשימתה בציפייה לראות איך ומתי ישובו החטופים, איך ומתי תיגמר המלחמה

נאום הפרישה של אלוף נמרוד אלוני היטיב לשקף את האמת המרה והכואבת על לקחי העומק בצה"ל לאחר המחדל: "אחריות" כקלישאה ריקה, אוטומטית, מחושבת. כתבי אישום קולקטיביים במקום הכאה אישית על החזה וירידה חפוית ראש מהבמה

צה״ל צריך את הנשים, אך כרגע נראה שהוא לא סופר אותן ולא לוקח בחשבון את מחיר הפגיעה בהן במסגרת הניסיון לגייס צעירים חרדים

הבנים הטובים והמסורים ביותר של החברה הישראלית נכנסים בנפש עדינה וגוף משוכלל ללחימה, ולעיתים יוצאים שבורים – חלקם בגוף, רבים מהם בנפש. הם ראויים לטיפול הטוב ביותר שניתן לתת

בין הרצון הישראלי לקיים את התוכנית המקורית של הנשיא האמריקאי, לבין השאיפה של חמאס לשמור על כוחו: המשא ומתן יקבע איך יראה סופה של המלחמה

הלוואי שהמלחמה תסתיים, שהשנה החדשה תביא איתה טוב, ונחזור להיות עם אחד, אוהב וחזק - חזק מספיק כדי לחזור לדיבור ושיח, ופיתרון מדיני