השף איתן ברנט חושף רכיב סודי שהוא מוסיף לתפוחי האדמה האפויים שלו שלדבריו מסייע להם להיות רכים ונימוחים מבפנים וקראנצ'ים מבחוץ

ארוחה של מוקפץ לא דורשת הרבה זמן עבודה, היא מאפשרת מרחב תימרון - טופו, עוף או בשר - הכל עובד, וגם בגזרת הירקות- פותחים את המקרר ומה שיש ומתחשק נכנס להקפצה. אורז קר מאתמול? זה בסיס טוב. חבילה של נודלס במזווה? מעולה. אז יאללה פתחו מקרר וארון והתחילו להקפיץ

תל אביב הייתה תמיד מקום בו ניתן למצוא ברי יין טובים ואם נביט שניה אחורה, נגלה שיחסית לבתי מרזח, הם שורדים לא רע. בשנה האחרונה צצו בעיר ברי יין קצת אחרים, ששמים בפרונט ארצות יין לא שגרתיות, ופותחים צוהר לטעמים אחרים, סגנונות לא נפוצים ולא פחות חשוב: למחירים שפויים. אני זוכרת, בסלידה, את הזעקה של איש התקשורת ניב גלבוע בשידור טלוויזיה על מחיר כוס היין במדינת ישראל ואת הצורך שלו להוקיע את היקבים המקומיים. נכון, המחיר לכוס יין בארץ היה עד לפני לא מעט זמן גבוה, לא היו הרבה מקומות שהיו מגישים כוס יין בפחות מ- 42 שקלים, אבל אז הגיעה סוג של מהפכה, מהפכת היין השנייה אני אוהבת לקרוא לה, מהפיכת היין של דור ה-X. חבר'ה בני 25-40 שהחלו להתעניין בסוגים, ביקבים מכל העולם, ביינות טבעיים, בלבנים מצ'כיה וסלובניה ולאו דווקא מצרפת, וברים חדשים הציעו יינות מטריפים ב- 80 שקל לבקבוק ממקומות ומענבים שלא הכרנו. "לא מעניין אם אתם מבינים ביין או לא, פשוט חשוב לנו אם טעים לכם, כנסו, קנו ושתו. אנחנו נסביר לכם הכל, העיקר שתיהנו" זה היה המוטו וזה עבד מדהים והלקוחות הצביעו ברגליים. בנוסף יש לומר שהקורונה נתנה פוש לתופעה. בתחילת התקופה אנשים החלו לצרוך יין בבית בכמויות גדולות יותר, נחשפו ליותר מותגים דרך אתרי היקבים וחנויות אונליין שייבאו יותר ויותר מותגים. ברגע שהסגר השתחרר, אנשים נהרו לברי היין הקיימים וגרמו לכך שהדרישה למקומות חדשים תגדל. ובואו נודה בזה, בהשוואה למסעדה, קל יחסית להקים בר יין. העלויות נמוכות יותר, הסיכון נמוך יותר וברוב המקומות החדשים אין צוות מלצרים, רק מוכר יין מנוסה, מה שמפחית את העלויות וההוצאות למינימום. בלי בלאי של מזון וסחורה.