שחרור האסירים מסמן את סוף עידן האפאצ'י והאוטובוסים

מליאת הכנסת מזמנת לך לעיתים, עם כי רחוקות, את האפשרות להיות נוכח ברגעים בעלי משמעות אנושית אך גם בעלי נופך היסטורי הנוגעים בשאלות של מעבר לזמן ולמקום ועוסקים במהות קיומנו כאן כעם. אחד מאלה היה, בעיני לפחות, הרגע שבו עלתה חברת הכנסת הצעירה מירב מיכאלי אל דוכן הנואמים ונשאה את נאום הבכורה שלה. וכך היא פתחה ואמרה: אדוני היו"ר, כנסת נכבדה, חברותי חברות וחברי הכנסת. בבוקר יום רביעי שלושה ביולי 1944, עמד יהודי ציוני בחליפה במשרדו של אדולף אייכמן שבבודפשט. עצביך ...

נוח לה לציונות הדתית, על כל פלגיה, להשאיר את הבחירות לרבנות הראשית מאחור ולעבור הלאה. הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. זה נוח גם משום שאף אחד לא אוהב להיתקע על טראומות וגם משום שהחיטוט בפצעים הוא בדרך כלל פעולה כואבת ולא נעימה. ואני, הדל, סבור שמה שצריך לעשות עכשיו זה בדיוק ההיפך. להציף הכל. להתווכח. לא לכסות את הפצע בפלסטר צבעוני ולהתפלל שזה יסייע בריפוי, אלא דווקא לשפוך חומר חיטוי והרבה. זה שורף, זה כואב, אבל אין דרך אחרת. הציונות הדתית קרועה. אפשר להסתיר את זה, אפשר לטייח ...

מה מתחולל באתר האינטרנט של מערכת הבריאות בארה"ב?

והפעם: סבא חיים, סבא יעקב - ומה שהם לימדו אותי בחיים

עדיף להניח שאובמה שיקר כאשר אמר שלא ידע על ציתותים